בלהה שילה

בלהה  שילה
"פֿונעם פֿאָלק, פֿאַרן פֿאָלק, מיטן פֿאָלק": פרשת הרסטיטוציה של אוספי ייווא לאחר מלחמת העולם השנייה
בהנחיית פרופ' יפעת וייס

עבודת המחקר שלי עוסקת ברסטיטוציה של אוסף ייווא מאופנבך לייווא ניו-יורק לאחר מלחמת העולם השנייה. פרשה זו, שטרם נחקרה, אינה רק פרדיגמה לרסטיטוציה, אלא משקפת את שיקומם של המוסדות היהודיים ששרדו, על אנשיהם וקניינם הרוחני; ההכרה בייווא ניו-יורק כיורש והשבת קניינו מאופנבך, למרות העדר העיקְרון הטריטוריאלי, היו סנונית מבשרת בהכרה בארגונים אחרים כנאמנים של העם היהודי, ולמעשה, כפי שהראה דן דינר, בעצם קיומו של עם יהודי. השבת האוספים של ייווא לא היתה עבור המכון "השבת אבדה" לבדה, הוא חפץ לשוב לעמוד בחוד החנית של הריכוז היהודי הגדול בעולם ולשמש כמכון מחקר מרכזי ומשפיע כבעבר, במולדת היידיש במזרח אירופה. מקס ויינרייך, מי שעמד בראש ייווא, האמין כי יהדות אמריקה תוכל לשמש הראשונה בעולם, ולשמר בקרבה את מהותה של יהדות מזרח אירופה שאבדה. לצד זאת, המאבק על הקניין התרבותי שיקף את המתח שנוצר בין שני המרכזים היהודיים בעולם שלאחר המלחמה, זה שבפלשתינה וזה שבארצות-הברית. בשניהם ביקשו ארגונים מרכזיים לזכות בקניין התרבותי שנותר ללא יורשים; זהו הרקע למאבק בין ייווא לאוניברסיטה העברית (בה תמך "תקומה לתרבות ישראל", Jewish Cultural Reconstruction-JCR) על אוספי ייווא שהתגלגלו לצ'כוסלובקיה. דומה כי היה זה המשכו של המתח שנוצר בין שני המוסדות, שהוקמו בשנת 1925 וביקשו לשמש כמרכז יהודי רוחני, האחד בירושלים דליטא והאחר בירושלים שבארץ-ישראל. מעבר למאבק האידיאולוגי על מקומה של ארץ-ישראל בלאומיות היהודית, הרי שהיה זה יותר מכל מאבק תרבותי לאומי על מקומה של היידיש ומה שייצגה בעולם היהודי, מאבק שנמשך גם לאחר המלחמה. פרשת הרסטיטוציה של ייווא נוגעת ומספרת עוד צד של מאבק זה. דומה כי אם הצלחתו הפנומנלית של ייווא בהשבת נכסיו מאופנבך שיקפה את עברו המפואר כמכון יידישיסטי בינלאומי בווילנה, הרי שכישלונו בצ'כוסלובקיה בישר את שקיעתו העתידית באמריקה; האבדן העצום, האישי והמוסדי מחקרי, הכריעו אותו במערכה על היידיש והמכון לא שב לגדולתו הראשונה.