שלהי העת העתיקה מסתמנת בין השאר גם כתקופה רווית אלימות, אשר התאפיינה בלהט דתי ובאלימות קבוצתית של המונים. תיאורי האירועים העולים מהכרוניקות ושאר כתבי התקופה מלמדים כי גם היהודים, לצדן של קבוצות שונות מקרב הנוצרים, נטלו חלק במאבקים, לעתים מתוך התגוננות וחוסר ברירה, לעיתים כיוזמים, באמצם התנהגות עדרית אלימה, הן ברמת ההסתה הן בגילויים מעשיים. בעת האחרונה זוכה תופעת האלימות הדתית בשלהי העת העתיקה לעשייה מחקרית ענפה, הנובעת מתיחום מאות אלה (מאות רביעית עד שביעית) כתקופה בעלת מאפיינים ייחודיים וכזירה מחקרית צעירה יחסית, לצד העיסוק המחקרי בתופעות היסטוריות חברתיות והמגמה לאינטרדיסציפלינריות. באופן מפתיע, מקומם של היהודים בזירה זו לא זכה לבירור מעמיק.
עבודת המחקר שלי שואפת לחשוף את מקומם של היהודים במארג החברתי של שלהי העת העתיקה, ובעיקר את תדמיתם כפי שאלו עולים מתוך החיבורים ההיסטוריוגרפיים הכנסייתיים בני התקופה. בדומה לפרדיגמה שהציבה ג'ואן וולך סקוט, עניינים אלה עשויים לעלות מתוך בחינת מערכת היחסים שבין שלושת הגורמים הבאים: האירוע ההיסטורי ריאלי המיוצג, אופן ייצוגו בחיבורים והתקבלותו ופרשנותו בקרב האוכלוסייה. כך, עבודת המחקר עתידה לנוע על המתח שבין המציאות הריאלית לזו המדומיינת ולדון בתוצאותיה הריאליות של זו האחרונה.