כ-70% מבין שורדי השואה יוצאי פולין ניצלו הודות למנוסתם והגלייתם לברית המועצות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-300,000 יהודים פולנים נסו או גורשו לעבר מזרח-פולין, שנכבשה על ידי הסובייטים.
רבים מהם הוגלו למחנות עבודה וחינוך מחדש בקזחסטן, אוראל ומרחבי סיביר. לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות פליטים רבים נוספים נאלצו להצטרף אליהם. בדיעבד, הבריחה או הגירוש לברית המועצות הצילו את רובם מההשמדה הנאצית. אך בזמן האירועים עצמם אי אפשר היה לדעת זאת, ומצבם הריאלי היה על פי רוב קשה: הם היו פליטים נודדים, רעבים, חולים ונרדפים.
על אף היקפה הנרחב של אוכלוסיית הפליטים היהודים-פולנים בברית המועצות, המחקר מיעט באופן יחסי לעסוק בקבוצה זו, והיא נשכחה גם מן הזיכרון הקולקטיבי. בעבודת הדוקטור שלי אני מבקשת לבחון את תודעתם העצמית של הפליטים ואת האופן שבו נתפסו על ידי הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ובפרט קהילות שאפשר לראותן כפזורות של יהדות פולין: בפולין הכבושה על ידי הנאצים, ביישוב היהודי בארץ ישראל, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה.
בין השאלות שהמחקר שלי עוסק בהן: כיצד הפליטים עצמם הבינו את מצבם וכיצד אחרים ראו אותו? מהו המידע שהם מסרו החוצה לממשלה הפולנית הגולה? אילו קשרים עלה בידם לקיים עם בני משפחותיהם וחבריהם שנותרו תחת הכיבוש הנאצי? מה היו סוגי הקשרים שקיימו עם האוכלוסיות המקומיות ברפובליקות האסייתיות של ברית המועצות? ועוד. המחקר מתבסס בעיקר על חומר ארכיוני בעברית, אנגלית, יידיש ופולנית.